רגעים ששינו את ההיסטוריה

ב-11.4.1961 נפתח משפטו של אדולף אייכמן בנאום עוצמתי של היועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר.

פתיחתו של הנאום שהתפרש על פני שבע שעות במשך יומיים, היתה מצמררת. 

“במקום זה, בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן – אין אני עומד יחידי; עִמדי ניצבים כאן בשעה זו שישה מיליון קטגורים. אך הם לא יוכלו לקום על רגליהם; לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם: אני מאשים. מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את כתב האישום הנורא.”

נאומים עוצמתיים כמו זה, שינו את ההיסטוריה.

ננסה רגע לעצור ולראות מה היה כל כך עוצמתי בקטע נאום זה?

קודם כל הפתיחה החזקה, בלי הקדמות מיותרות – כבוד השופט, שלום לכולם וכדומה,

ישר התחלה בטון חזק ובמילים בטוחות.

הכנה, הכנה, הכנה – הרי זה ברור שזהו לא נאום ספונטני, אלא טקסט שנכתב במדוייק.

הכנה מעמיקה מייצרת תוצאה סופית מדוייקת וגם נוכחות מרשימה ומלאת ביטחון.

היא גם זו שגורמת לכך שעל אף שהנאום מוקרא מהדף – זה לא מפריע לנו, כי הוא מקפיד בין ה״הצצות״ בדף לחזור לקשר עין עם הקהל.

שפת הגוף מחזקת את המסר – כשהאוזנר אומר ״תא הזכוכית״ – הוא מצביע לעברו של אייכמן, כשהוא אומר ״לא ישמע״, הוא נד בראשו, בהמשך הנאום הטונים וגם תנועות הגוף מתלהטים בהתאם למסר החריף.

ספציפיות וויזואליות – איזכורים מדוייקים שיוצרים לקהל תמונה בראש: ״לקום על רגליהם״, ״לשלוח אצבע״, ״גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה״, ״דמם זועק״..

פאוזות דרמטיות – שמכניסות מתח.

הנאום ההיסטורי הזה בהחלט עמד בציפיות ממעמד שכזה

ועורר רגשות עזים וקשים בקרב מאות אלפי המאזינים ששמעו אותו ברדיו.

בספרו ״משפט בירושלים״ מתאר האוזנר את החוויה שלו:

״כשסיימתי, שמעתי בכי חרישי בקהל. נדמתי ולא יכולתי להמשיך, כי המילים נתקעו בגרוני. למזלי, קרבה.. שעת הפסקת הדיון. אב בית-הדין הבחין, כנראה, במה שאירע לי ושאל אם זהו מקום מתאים להפסיק. הנעתי בראשי בהסכמה ובתודה.״

כשאנחנו מדברים מהלב זה מגיע ללב.

מאחלת לכולנו שיהיו אלו ימים משמעותיים בישראל,

של זכרון, של צמיחה, של חיבור בינינו ושל תזכורת לתפקידנו בשרשרת הדורות.