הגיע הזמן להפסיק להשתעבד?

חג הפסח מעלה תמיד אסוציאציות של שולחן חג, מצות, ארבע כוסות… אבל הלב של החג הזה הוא בעצם רעיון אחד חזק: חירות.

השנה במיוחד – יש עדיין 59 אחים ואחיות שלנו שאין להם כרגע חירות והחג הזה לא יהיה שלם בלעדיהם, ולנו אין באמת חירות בלעדיהם.

ואם נמשיך במחשבה על החירות שלנו,

לא רק חירות ממצרים – אלא חירות מהפחדים, מהספקות, מהקולות שמקטינים אותנו.
וזה בדיוק מה שצריך כדי לדבר מול קהל.

כי לדבר בפני אנשים זו לא רק מיומנות – זו היכולת לתת חירות אמיתית לעצמנו, למחשבות שלנו, לשאיפות שלנו, לבחירה שלנו להשפיע.
לבחור לקום ולשתף, להעביר רעיון – זה מעשה של מנהיגות.

ומנהיגות לא חייבת להיראות כמו נאום גדול בכיכר העיר.
לפעמים היא נמצאת דווקא ברגע השקט שבו נבחר להשמיע קול,
לומר משהו אישי, לעמוד מאחורי מה שחשוב לנו.

ואיזה חופש יש שם.
החופש להיות אנחנו, בלי מסכות, בלי לפחד ממה יגידו.
רק לדבר את האמת שלנו, מול כל קהל – קטן או גדול.

אז מה זה אומר לדבר מתוך חירות פנימית?

זו התחושה הזו שיש לי רשות להיות אני. בלי להתנצל, בלי לזייף, בלי לרצות.
זו הידיעה שאין צורך לשים מסכות כדי להישמע, שאין צורך להיות מושלם כדי להשפיע.
שאפשר לבחור להגיד את מה שחשוב לי – גם אם לא כולם יסכימו, גם אם הקול רועד קצת.

חירות פנימית נוצרת כשאנחנו מפסיקים לשאול “מה יחשבו עליי?”
ומתחילים לשאול: “מה אני באמת רוצה לומר?”

אבל זה לא תמיד קל, האמת, זה הרבה פעמים לא קל – בטח לא מול קהל, ובטח בהתחלה.
כי בדיוק ברגע הזה, כשהעיניים נשואות אלינו, הפחדים צצים:

• מה אם אתבלבל? אשכח מה רציתי להגיד?

• מה אם זה לא יעניין?

• מה אם יראו שאני בשיא ההתרגשות שלי?

אז מה אפשר לעשות עם זה?

כשהמיקוד עובר מ״מה יגידו״ או אפילו מ״על מה אני מרצה״ – אל ״למי אני רוצה לעזור?״ ״עם מה אני רוצה שהקהל יצא?״,

כשהמסר שלי מחובר למה שבאמת חשוב לי,
כשהנוכחות שלי לא באה להוכיח – אלא לחבר, לרגש, להניע…
משהו משתחרר.

וזה רגע של חירות אמיתית.

האם הגיע זמן החירות שלך, לאפשר לך לעלות לבמה ולהביא באמת את עצמך?

אז הפסח הזה אאחל,

שנצליח לבחור במצה ולא בחמץ – למצות את החיים ולא להחמיץ 🙂

שיחד עם קריאת ההגדה על קריעת ים סוף – נצליח לקרוע את הסף שלנו – ולהגיע לספים חדשים.

חג חירות שמח

בתפילה לחזרת כל חיילינו וחטופינו לשלום במהרה.