בימים האחרונים התיבה שלי התמלאה בברכות שנה טובה גנריות למדי, עוד גרפיקה עם רימון, תפוח ולוגו של איזה סוכן ביטוח או משהו בסגנון.
במייל הראשון זה היה חביב,
במייל השני כבר הבנו את הקטע,
ובמייל השלישי כבר עשיתי הסרה מאיזו תפוצה שלא ידעתי שאני בה בכלל.
וזו בדיוק בעיית הקשב בתקופה שאנחנו חיים.
אנחנו מוצפים באינספור גירויים
וכשאנחנו שומעים משהו שוב ושוב,
הקשב שלנו צונח.
כך זה כשאנחנו שומעים עוד מישהו מציג את עצמו,
היי, אני x, עובד בy, גר בz.. לא נזכור מזה כלום
או מישהי שפותחת פרזנטציה שוב ב״היי, אני x, ממחלקת w, והיום נדבר על..״.
אם אנחנו רוצים להגביר קשב,
אנחנו חייבים לעשות משהו אחרת,
בתזמון אחר?
עם פתיחה אחרת?
דרך סיפור (אישי)?
וגם כמובן לזכור שהמהות היא לא ״להשמיע את הקול שלנו״
אלא לתת ערך.
ורצוי ערך שיחדש ויפתיע ולא משהו באנלי שאפשר למצוא בגוגל,
או לשלוח בסוף הפגישה במייל.
אז הייתי בכל זאת רוצה לאחל,
שתיהיה שנה נפלאה,
שנעשה בה ״תשליך״ למה שלא משרת אותנו עוד בחיים
וגם כשנדבר, שנמצא את המילים,
שזו תיהיה שנה של הגשמת חלומות
ושאם הגיע הזמן המדוייק לך,
השנה הזו נראה אותך על מלא במות.
שנהיה לראש – כמו בשנה, כך גם בהרצאה. מאחלת לך לזכור שאת ההתחלה (והסוף) זוכרים הכי הרבה ולכן, כדאי להשקיע בראש – בפתיח של הדברים. בתחילת הדברים שלנו הקשב של הקהל גבוה – שנצליח השנה לא לבזבז אותו! ליצור פתיחה אחרת, לא כמו של כולם. כדי לשמור על קשב גבוה לאורך זמן, כדאי לייצר ציפייה על ידי הבטחה לקהל – מה יוצא להם מזה שיקשיבו?
שנהיה מלאים כרימון – אני בטוחה שיש לך הרבה מה לתת לקהל, שיש אצלך (גם אם לא בהכרח נראה לך) כמויות של ערך, כגרעיני הרימון!
אחד האתגרים הוא דווקא לא לבחור מה לתת, אלא להיזהר לא להעמיס ולתת יותר ממה שהקהל יכול לקלוט. כשיש יותר מידי מסרים, השומעים לא מצליחים להתמקד, ולבסוף, נשארים עם מעט מאוד. כדאי להתמקד במסר אחד ולהביא אותו מכמה כיוונים וזוויות. ככה גרעיני הרימון שלך יבואו לידי ביטוי ולא יעמיסו על הקהל.
שנסיים עם תפוח בדבש – לסיים כל פרזנטציה במתוק. גם אם חלק מהפרזנטציה שלך כולל את הכאב של הלקוחות, גם אם בחרת לדבר על קושי משמעותי בסיפור כואב או תוכן לא קל לעיכול… רצוי להשאיר טעם טוב וחיובי שאיתו יצא הקהל בסוף. סוף טוב לסיפור, פתרון שנותן מענה אחרי שהזכרנו את הכאבים והאתגרים או מסר מעצים שיהדהד כשיוצאים מהחדר.
שנה של התחלות חדשות ומרגשות,
בתמונה, אני והמשפחה, בצילום מזווית אחרת. מזהה איפה הצטלמנו?
רותם וצוות טוקמאסטר